אמנון מיכאלי

✨ עובדה מעניינת

יום אחד לפני שמונה שנים עשיתי סיור גרפיטי בפלורנטין ונפל לי האסימון שמה שאני מחפש כבר לא נמצא במשרד מסודר — הוא נמצא ברחוב, על הקירות, בין הצבעים והאנשים. להיות אמן זו אמנות, ולהחזיק גלריה משלי, לא רק משנה את הכתובת. זה משנה את הציפיות, את הזהות, ואת הדרך שבה אתה מדבר עם עצמך. מאותו רגע הבנתי שאני לא רוצה רק ליצור — אני רוצה לבנות בית ליצירה. מקום שבו אמנות חיה, מתחלפת, נושמת עם השכונה. כשאתה חי אמנות יום־יום — לא רק יוצר אלא גם מחזיק חלל, משלם שכירות, פותח תערוכות, מדבר עם אספנים ומלווה אמנים — אתה נדרש מעצמך יותר: להמציא את עצמך כל פעם מחדש, להיות חזק, לא לטעות, להוכיח ש"זה היה שווה את זה". אבל כמעט אף אחד לא מדבר על הלחץ השקט שבפנים. על האחריות כלפי מי שמציג אצלך. על החשש מתערוכה שלא תתרומם. על הרגעים שבהם אתה שואל אם הקהל יגיע גם הפעם. להיות אמן ובעל גלריה בפלורנטין זה ללמוד כל הזמן חוקים חדשים, קודים חדשים, גרסה חדשה של עצמך. זה להבין שאמנות היא לא רק השראה — היא גם ניהול, שיווק, קהילה והתמדה. וזה לוקח זמן.